סוגיות חברתיות בראי פרשת השבוע - שלח לך - ד"ר זאב פרידמן 

פרשת "שלח" – חטא המרגלים – מפתולוגיה קהילתית, לטיפול ושיקום של קהילה ועם.

בכל מערכת טיפולית פרטנית, מתקיים תהליך טיפולי רב שלבי, המנסה להביא לשינוי אצל המטופל, על פי המודל והפרוטוקול הטיפולי המוכר במקצועות הטיפוליים ,כגון: רפואה , פסיכולוגיה ועבודה סוציאלית . המודל קנה לו אחיזה גם בתהליכי שינוי קבוצתיים, קהילתיים וארגוניים. המודל כולל השלבים בסדר הבא :

1. אנמנזה – הסיפור, העובדות והפרטים הקטנים שמספר המטופל למטפל.

2. דיאגנוזה – האבחון שנגזר מניתוח המידע של האנמנזה ועל סמך תוצאות הבדיקות והממצאים שבידי המטפל.

3. פרוגנוזה - התוצאות וההתנהגותיות העתידיות, הצפויות והחזויות ומשמעויותיהן.

4. אינטרבנציה – ההתערבות, הטיפול והריפוי הנדרש, הכולל סדרת פעולות נדרשות לביצוע Action Items.

5. תוצאות השינוי- במונחים של תפוקות ותוצאות, המעוגנים  באינדיקטורים של מדדי הצלחה.

פרשתנו עוסקת בשני מוקדים מרכזיים : הראשון, בחטא המרגלים בפתחה של  פרשתנו. השני, במצוות- נסכים, הפרשת חלה, וציצית, בסיומה של פרשתנו.

האם קיים קשר בין שני המוקדים הללו? האם המוקד של חטא המרגלים בפתח, מתכתב עם המוקד של המצוות בסיום ?האם קיים קשר בין שני המוקדים הללו, עם המודל הטיפולי שהצגתי ?

הבה ננתח את שני המוקדים הללו וננסה לזהות קשר אימננטי בין השניים. בניסיון לזהות מודל טיפולי קהילתי, המציג מתודולוגיה: מפתולוגיה קהילתית, לטיפול ושיקום של קהילה ועם.

בפרשתנו אנו נוכחים באירוע דרמטי מכונן בחיי האומה- החטא ועונשו בסיפור החיים של המרגלים. נבחן בהקשר לכך את הזיקה בין שני חלקי הפרשה, בפתחה ובסיומה, לכדי מודל טיפולי שיקומי, שיש בו התנהלות מוכרת על גבי שלבי הרצף: אנמנזה, דיאגנוזה, פרוגנוזה ,אינטרבנציה ותוצאות השינוי. אבקש להציג המודל בפרשתנו, לא ברמת הפרט, אלא ברמת הקולקטיב – הקהילה והעם. הבה נבחן זאת מהפריזמה של פרשתנו, על שני חלקיה- חטא המרגלים והמצוות.

שלב האנמנזה כיצד ?

12 המרגלים המנהיגים נשיאי השבטים, מקבלים ממשה כתב מינוי והגדרת משימה ברורים ומדויקים : " וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה, לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב, וַעֲלִיתֶם, אֶת הָהָר.  וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ, מַה הִוא; וְאֶת הָעָם, הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ ...הַמְעַט הוּא אִם רָב.ּ מָה הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא, אִם רָעָה; וּמָה הֶעָרִים, אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה  הַבְּמַחֲנִים, אִם בְּמִבְצָרִים.  וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה, הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן " (יג', יז'-כ').  משה מגדיר להם משימה כמו של יחידת איסוף מודיעין בצבא או במשטרה, להביא עובדות בלבד. המרגלים חוזרים ממשימתם כעבור 40 יום והם מציגים תמונת מצב של הארץ אותה ראו. אך מסתבר שהם חורגים מכתב המינוי למשימתם ומהיותם יחידת איסוף מודיעין. המרגלים מביאים גם ניתוח ופרשנות מנקודת ראותם ומדווחים כיחידת מחקר מודיעין ולא כיחידת איסוף: " וַיָּשֻׁבוּ, מִתּוּר הָאָרֶץ, מִקֵּץ, אַרְבָּעִים יוֹם.  וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי ִשְׂרָאֵל, ....  וַיְסַפְּרוּ לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, בָּאנוּ, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ; וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הִוא וְזֶה  פִּרְיָהּ.  אֶפֶס כִּי עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים, בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק, רָאִינוּ  שָׁם... לֹא נוּכַל, לַעֲלוֹת אֶל  הָעָם:  כִּי חָזָק הוּא, מִמֶּנּוּוַיֹּצִיאוּ  דִּבַּת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ, אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר:  הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, ...  וְשָׁם רָאִינוּ, אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם ". (יג', כז'-לג'). בסיפורם של המרגלים בשלב האנמנזה ,יש 2 מוקדים פתולוגיים משמעותיים. האחד: "תסמונת המילה" השימוש במילה אחת ומשמעותית שעושה את כל ההבדל : " אֶפֶס ". השני: "תסמונת החגב":" וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם".  במוקד הפתולוגי הראשון, אנו נוכחים "בתסמונת המילה", שימוש במילה אחת- אֶפֶס, שמשנה את כל התמונה ומייצרת דינמיקה שלילית לא בריאה. עד כמה שימוש במילה אחת בלבד, עשויה לשנות  את העולם, לטובה או לרעה. לשימוש במילים, יש משמעות ודינמיקה. כך אנו נוהגים לומר: "סוף מילה במחשבה תחילה". לפני שאתה אומר משהו, או לפני שאתה לוחץ על שלח , במקלדת המייל והווטצאפ, חשוב פעמיים, לפני שיהיה מאוחר. רבי יצחק עראמה ( מחכמי ספרד בדור הגירוש ) בספרו "עקידת יצחק"(שער שבעים ושבעה), מסביר כיצד מילה פרשנית וסובייקטיבית אחת ,החורגת מהעובדות היבשות, עלולה להשפיע ולשנות את כל התמונה: "הוציאו עצמם מכלל מרגלים ונכנסו בכלל יועצים ולזאת הסיבה חטאו מאד....משל לאדם האומר לשלוחו בוא נא אל בית התגר וראה לי שם טלית ...והסתכל בטוב צמרה ופשתה באורכה וברוחבה ובמראיתה ומחירה והשב  לי דבר, כי חפץ אני לקנותה. אותו שליח בוחן ובודק את הטלית ואומר: "ראיתיה והנה היא טובה ורחבה וצמרה טוב ונקי....אבל מחירה גדול, שהוא אלף זהובים, הנה כבר יצא מכלל שליח ונכנס לכלל יועץ, וזה במה שהטעים דבריו במילה "אבל". כמו התוספת של המילה אבל , אצל השליח בבית התגר, כך המרגלים בתוספת המילה הסובייקטיבית,- אפס. כל ההבדל הוא במילה אחת.

במוקד הפתולוגי השני, אנו נוכחים "בתסמונת החגב". כיצד תפסו המרגלים את עצמם: "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם". מילא המרגלים רואים ותופסים את עצמם כחגבים, אבל כיצד הם יודעים, שהם נראים כחגבים בעיני יושבי הארץ ?. מעניין לראות כיצד משה בספר דברים, מקיים תחכים וניתוח על אירועים דרמטיים שקרו בספר במדבר. הבה נראה כיצד מתוארת האנמנזה הפתולוגית של הקהילה והעם בחטא המרגלים בספר דברים: "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי, כֻּלְּכֶם, וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ, וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ" (דברים, א', כב'). רש"י מתאר את הפתולוגיה הקהילתית בחטא המרגלים :"ותקרבון אלי כולכם –בערבוביה, ילדים דוחפים את הזקנים וזקנים דוחפים את הראשים". מצב של כאוס קהילתי.

שלב הדיאגנוזה כיצד ?

הממצאים באנמנזה, הדיווח והרשמים של המרגלים למשה ואחר כך לעם, מובילים לאבחון, שעשרה המרגלים, נתונים בהפרעת דחק פוסט טראומטית נפשית ואמונית, כתוצאה מסיור הריגול שלהם בארץ ישראל. הדימוי העצמי והביטחון העצמי שלהם בשפל המדרגה : " וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם ".החוסן האמוני שלהם בקב"ה, במשה המנהיג ובארץ ישראל, אף הוא בשפל המדרגה ,הם משדרים תגובה חרדתית, רפיסות ותבוסתנות. הייאוש הדיכאון והחידלון אוחז בם,- " אֶפֶס " .הם מדביקים במצבם הנפשי גם את כל בני ישראל " ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא". דומה שהם סובלים מדיסאסוציאציה -בניתוק מחויה רגשית של ביקור בארץ היעוד המובטחת : "ויאמרו איש אל אחיו ניתנה ראש ונשובה מצרימה". הם סובלים מהעדר שליטה עצמית ומעצימים את הפחד מפני הפחד. כדברי הנשיא האמריקאי רוזוולט : "הדבר היחיד שעלינו לפחד ממנו הוא הפחד מהפחד."   עד כמה בולט הפער בין 10 המרגלים, לבין 2 המרגלים האחרים,-יהושע בן נון וכלב בן יפונה. שני אלו גם השתתפו באותו סיור ריגול, אך מצבם הנפשי והאמוני שונה  לחלוטין. הם מתבטאים : "עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה...טובה הארץ מאד מאד". את שלב הדיאגנוזה מגדירים במערכות הטיפול בימינו בעיקר בפסיכולוגיה ובפסיכיאטריה, על פי ה  -   Diagnostic and Statistical Manual of Mental - DSM Disorders;  מדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות, הוא ספר האבחנות, שמטרתו לאבחן ולסווג את הפרעות הנפש על פי תסמיניהן. את הספר מוציאה לאור האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית.

האם על פי הדיאגנוזה הקשה של הDSM, מסוגלים ראשי העם המרגלים, להמשיך להנהיג את העם, לחולל שינוי מעבדות לחירות, לכניסה לארץ ישראל, לבנות ולהיבנות בה ?האם הקהילה הנושאת את חטא המרגלים מסוגלת בכלל להמשיך הלאה ?

הנה אנו  מגיעים לשלב הפרוגנוזה :פרשתנו מציגה פרוגנוזה  קהילתית טוטלית, קשה ועגומה מאד בהתחלה: "ויאמר ד' אל משה עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי בכול האותות אשר עשיתי בקירבו. אכנו בדבר". אך משה סנגורם של בני ישראל, מתדיין עם הקב"ה ומבקש להקל בעונש, בהסתמך על מה יאמרו הגויים. משה מבקש : "סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך". הקב"ה מתרצה ומקל בעונש: "ויאמר ד' סלחתי כדברך". אך פטור בלא כלום אי אפשר , ובעיסקת הטיעון בין משה לקב"ה, נגזר עונשם של דור המדבר: " במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקודיכם לכל מספרכם, מבן עשרים שנה ומעלה, אשר הלינותם עליי....ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה...עד תום פגריכם במדבר".  הפרוגנוזה מאד לא קלה ,הן לדור המדבר בני הארבעים ומעלה והן לבני העשרים ומטה והן לאלו שיוולדו במהלך ארבעים השנה במדבר. אבל, מסתבר בהמשך הפרשה שהפרוגנוזה, איננה חידלון טוטלי, אלא בסופה היא מסמנת תקווה, של המשך קיומו של עם ישראל וכניסתו לארץ המובטחת.

השאלה הנשאלת היא, כיצד עוברים לשלב הפרקטיקה של האינטרבנציה- ההתערבות והטיפול, לאור האבחון והפרוגנוזה הקשים ? על מנת לענות לשאלה, עלינו לעבור  לשלב האינטרבנציה  (ההתערבות) ולבחון אותו. בשלב זה, מציגה לנו פרשתנו את הפרקטיקה בתוכנית הריפוי ,הטיפול והשיקום , לבניית החוסן הלאומי, האמוני והנפשי של עם ישראל. לצלוח בשלום את תקופת העונש של 40 שנה במדבר ובניית בנין הכוח של התשתיות הנדרשות לכניסת בני העשרים ומטה ואלו שיוולדו בהמשך, לכניסה ראויה לארץ ובניית העצמאות והאחריות של בני חורין, המאמינים בקב"ה ובתורתו, אך גם מאמינים בעצמם, שהם מסוגלים לקחת את גורלם בידם ולחולל שינוי פרואקטיבי לטובה. בנקודה זאת, מתחברת לנו סופה של פרשתנו, המוקד השני של שלוש המצוות : הנסכים, הפרשת החלה, ומצוות הציצית. האינטרבנציה של תוכנית ההתערבות הטיפולית הקהילתית, מפורטת בסוף הפרשה, שהכותרת המתאימה לה היא: "מתן חכות ולא דגים". או במילים אחרות, הקניית כלים, מיומנויות, טכניקות באימון ותרגול, של שליטה עצמית, העלאת הדימוי העצמי, הביטחון ותחושת הערך העצמי של משמעות ויעוד. כאמור, פרשתנו מציגה לנו בסופה את הפרקטיקה הטיפולית, בדמות שלוש המצוות שניתנו לבני ישראל : הנסכים, החלה והציצית.  מה הקשר של שלוש מצוות אלו, לפרשתנו ולחטא המרגלים ? מה הקשר שלהן כשלב אינטרבנציה , לאחר שלבי האנמנזה, הדיאגנוזה והפרוגנוזה שהצגתי  קודם? מה בהן, כדי לטפל, לרפא ולשקם את הטראומה המדברית, לקראת הכניסה לארץ ?

ה"שפת אמת" ( רבי יהודה אריה לייב אלתר, האדמו"ר השלישי בשושלת חסידות גור , 1847-1905) מתייחס לכך בפרשנותו המאלפת לפשר שלוש המצוות הללו: "הנסכים שמעלה אדם לד' מכרמו ומשדותיו, אמורים להחליף את הבאר הניסית . החלה שמפריש האדם מלחמו שהוא מוציא מן הארץ, אמורה להחליף את המן. והטלית (הציצית) שבה הוא מתעטף אמורה להחליף את ענני הכבוד המעטפים אותו, אבל בדרך ניסית". עתה הגענו לשלב האחרון במודל הטיפולי שיקומי והוא: תוצאת השינוי. האם הטיפול הקהילתי הצליח? התשובה לכך נמצאת בהפטרה לפרשתנו, בספר יהושע, ב', כד' : "וַיֹּאמְרוּ, אֶל  יְהוֹשֻׁעַ, כִּי נָתַן ד' בְּיָדֵנוּ, אֶת כָּל הָאָרֶץ; וְגַם נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, מִפָּנֵינוּ". שני המרגלים שנשלחו על ידי יהושע, כשליחי הקהילה של עם ישראל הנכנס בשערי ארץ ישראל, ביריחו במנעולה של ארץ, מעידים במילותיהם, על הצלחת הטיפול והשיקום בפרשתנו. הפרקטיקה הטיפולית לריפוי ושיקום הטראומה, לבניית החוסן האמוני, הנפשי והלאומי, היא ,במתן חכות ולא דגים. בהתנסות יום יומית, בלקיחת אחריות, בהפשלת שרוולים, בהתמודדות מתמדת במציאות החיים האמיתית, שהרי כבר לימדנו בעל ספר החינוך ( חכם בלתי נודע במאה ה 13  ) " שאחרי הפעולות נמשכים הלבבות". הפרקטיקה של  קיום שלוש מצוות אלו, היא קו פרשת המים, ממצב של פינוק ותלות בניסים, לעבר מצב של לקיחת אחריות אישית. ממצב של גורל בתלות בניסים – מיקוד שליטה חיצוני, למצב של יעוד, שהקהילה לוקחת את גורלה בידה-מיקוד שליטה פנימי. אלו הם מנגנוני ההגנה והזיכרון, לשמירה והגנה על ייחודיותנו , לחיזוק ביטחוננו, דימוינו תקוותנו, חוסננו ואמונתנו. למנוע ייאוש, חדלון ורפיסות של תסמונת החגב.

פרשתנו היא שיעור מאלף, המדגים לנו חיבור של שני חלקי הפרשה בתחילתה ובסופה, ביישום של מודל טיפולי שיקומי קהילתי, באירוע הדרמטי של החטא עונשו ושיקומו, של המרגלים ראשי העם והיכולת לחולל שינוי, כיצד ניתן להפוך את הקושי להזדמנות ואת הלימון ללימונדה.