ראיון הכרות עם אוריאל לדרברג, המנכ"ל הנכנס של המרכז הישראלי לאפוטרופסות 

 

 

 

 

 

 

ספר קצת על עצמך

אני אוריאל, נשוי + 5, גר במודיעין, בן 45.

הגעתי למרכז הישראלי לאפוטרופסות אחרי עשייה חברתית של 20 שנה ביסוד וניהול ארגון פעמונים, המסייע למשפחות בשיקום כלכלי וחינוך פיננסי.

סיימתי את שליחותי בפעמונים בתחושת סיפוק, לאחר שנים רבות של פיתוח הארגון וסיוע לאלפי משפחות בישראל, וחיפשתי את האתגר החברתי הבא שלי.

ביוני 2018 התמניתי לתפקיד מנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות והחלפתי את קודמי בתפקיד, דר' זאב פרידמן, שפיתח ושכלל את עבודת המרכז והפך אותו לגוף ציבורי מוביל בתחום האפוטרופסות בישראל.

 

למה דווקא אפוטרופסות?

עולם האפוטרופסות לא היה מוכר לי מעיסוקיי הקודמים.

אמנם הכרתי לעומק מצוקות חברתיות ופגשתי אנשים שהתמודדו עם קשיים אישיים משמעותיים, אך מעולם לא נדרשתי לתת שירות לאנשים שנמנים עם האוכלוסיות הבאמת חלשות של החברה בישראל. יתרה מזאת, אני מודה שתפיסת העולם שלי היתה שצריך להשקיע בסיוע לאנשים שניתן לשנות את מצבם ולהחזיר אותם בסופו של דבר לחיים נורמטיביים ועצמאיים.

תפיסה זו עורערה כאשר שמעתי את האלוף במיל' דורון אלמוג, בנאומו בטקס קבלת פרס ישראל למפעל חיים, בו סיפר על ההתמודדות האישית שלו כאבא לערן, שנולד עם מוגבלות קשה. אחד הדברים המשמעותיים ביותר מבחינתי בנאום זה היה אמירתו של דורון, שחברה נמדדת בנכונותה לסייע לאוכלוסיה החלשה ביותר בתוכה וכי מי שנתרם בעיקר מסיוע שכזה, היא החברה עצמה, יותר ממי שקיבלו את השירות.

משהו השתנה בתפיסתי את שדה העשייה החברתית והבנתי שנתינה ועשייה חברתית יכולות להיות משמעותיות מאוד, גם אם אינן משנות באופן מהותי את מצבו של מקבל השירות, אלא משפרות את איכות חייו.

עם כניסתי לתפקיד במרכז הישראלי לאפוטרופסות, למדתי להכיר את העולם המיוחד והמורכב של אנשים בעלי מוגבלויות, קשישים, תשושי נפש ואנשים שמזלם לא שפר עליהם וסיפור חייהם הוביל אותם למצבים קשים מאוד, ולמדתי גם על הצורך החברתי והאנושי לאפשר לאותם אנשים לחיות בכבוד ובאיכות חיים.

 

נכנסתי לארגון שבמשך שנים רבות עובדים בו  נשים ואנשים מסורות ומסורים, שפועלים ככל יכולתם כדי להגן על כבודם, רצונם, ממונם ושלומם של מקבלי השירות אשר אינם יכולים לדאוג לעצמם.

הכרתי אנשי מקצוע, מהראשונים במעלה, שחדורים בתחושת שליחות.

למדתי להכיר את תרומתם הייחודית של קבוצת אנשים מדהימה, אשר פועלת כחבר הנאמנים של המרכז, נפגשת בקביעות ופועלת מתוך אחריות אישית נדירה לקדם את העשייה של המרכז.

אני זוכה לאמון מלא ולשיתוף פעולה מפרה מחבר הנאמנים, ובראשם היו"ר –מוטי וינטר, ועל כך תודתי להם.

הקשר האישי לשורדי  שואה

כנכד לזוג שורדי  שואה, הקשר לנושא הוא מאוד אישי מבחינתי. השואה נכחה בחיי היום-יום של משפחתי. סבי ז"ל הצליח לשקם את עצמו לאחר שאשתו ושני בניו נספו באושוויץ, הוא קיבל החלטה לבחור בחיים, התחתן ועלה לארץ. סבתי, שנותרה לבדה, השורדת היחידה מכל משפחתה, חיה את חייה עם רשמים קשים מתקופת השואה שהשפיעו על תפקודה. לעת זקנה מצבה הנפשי והפיזי התדרדר ולאחר פטירתו של סבי ז"ל, סבתי ז"ל התגוררה בבית אבות סיעודי.  בילדותי סבא וסבתא כמעט ולא דברו על מה שעברו בתקופת השואה, ורק לאחר פטירתה נחשפנו, דור הנכדים והנינים, לסיפורה הקשה של סבתא בעזרת ראיון מצולם בהונגרית שנערך עמה על ידי ארגון "עמך" ותורגם לעברית לאחר מותה.

במסגרת העבודה במרכז הישראלי לאפוטרופסות, אני נפגש עם קשישים ניצולי שואה, שמזה למעלה מ-70 שנה מתמודדים בגבורה עם הצלקות העמוקות שהותירו בהם זיכרונות התקופה הנוראה ההיא. לנו נותר לזכור ולסייע ככל האפשר לאותם ניצולים קשישים לסיים את חייהם בצורה מכובדת ומכבדת.

 

מהם האתגרים המרכזיים העומדים לפתחך בעת הזו?

את האתגר המשמעותי ביותר שלי, אני רואה כבניית הקומה הנוספת למרכז הישראלי לאפוטרופסות. קומה אשר תיבנה מעל היסודות היציבים ותוסיף ערך, למשל: 

הגדרת גבולות, תיאום ציפיות ודרכי העבודה בין המרכז למגוון שותפי התפקיד שלו – במשרדי הממשלה, ברשויות המקומיות ובמוסדות השונים.

חיזוק תודעת השירות של אנשי המרכז כלפי מקבלי השירות, בני משפחתם ושותפי התפקיד.

הדרכה ופיתוח מקצועי של עובדי המרכז אל מול המשימות המורכבות עמן הם מתמודדים.

הטמעת הרוח שעומדת בבסיסו של תיקון 18 לחוק הכשרות המשפטית והביטויים המעשיים הנובעים ממנו, בקרב כל אנשי המרכז.

פיתוח משאבים שיאפשרו הרחבת הפעילות והשירותים הניתנים למקבלי השירות המוגדרים חסרי אמצעים.

 

מה אתה מאחל לצוות המרכז ולשותפים

אני מבקש לסיים באמירת תודה לאנשי המרכז כולם, על קבלת פנים אישית ומקצועית נפלאה, על ההדרכה בנבכי עולם האפוטרופסות ועל כך שהם שותפים מלאים לרוח שאני מביא איתי למרכז.

אני מקווה ומאמין שבעבודה מאומצת נצליח להמשיך ולפעול מתוך שליחות חברתית-ציבורית ולסייע ככל שניתן לאוכלוסיות בהן אנו מטפלים, האוכלוסיות המורכבות, השקופות והמוחלשות ביותר בישראל, אשר זקוקות יותר מכל לעזרתנו.