סיפורה של לינה  

סיפורה של לינה

 

לינה (שם בדוי), בת 93, נולדה בשנת 1926 ברומניה למשפחה מרובת ילדים. בהיותה בת 16 נכנסו הנאצים לרומניה ולינה נשלחה לאושוויץ יחד עם כל בני משפחתה, מלבד שני אחרים בוגרים שהצליחו לברוח לרוסיה ולהינצל.

כשירדו מהרכבת, אל הרמפה הידועה לשמצה באושוויץ, מצאו את עצמם פנים אל פנים עם דר' מנגלה ששלח את לינה ואת אחת מאחיותיה ימינה – לעבודה, ואת הוריה, ביחד עם כל שאר ילדי המשפחה – להשמדה במשרפות.

בנה של לינה מספר לנו שאמו מעולם לא שכחה את פניו של דר' מנגלה, מאותו יום נורא.

באושוויץ קועקע על ידה מספר והיא עברה שנים קשות של סבל, אך הצליחה לשרוד את זוועות המחנה ולראות את שחרורו על ידי בעלות הברית בינואר 1945.

לאחר שחרור המחנה, הועברו הניצולים לברגן בלזן, אשר שימש כמחנה מעבר ושיקום. שם פגשה לינה את אלכס, צעיר יהודי ששרד כמוה את מכונת ההשמדה הנאצית. השניים התאהבו ונישאו בברגן בלזן. הם היו נחושים להיאחז בחיים ביחד ובשנת 1948 נולד במחנה המעבר בנם הבכור.

בשנת 1949 עלתה המשפחה לישראל הצעירה, שאך זה הוקמה, והתיישבה במשק עזר, בסמוך לבאר שבע. שם נולדו להם בן ובת נוספים והם חיו בשלווה ובצניעות.

בשנת 2010, לאחר 65 שנים של חיים משותפים, החלו להתגלות אצל לינה סימנים של דמנציה והיא נחלשה מיום ליום. באותה תקופה חלה בעלה בסרטן וגם הוא הפך לסיעודי.

בין הילדים פרץ סכסוך על רקע כספי ובנובמבר 2010 העבירה ביתם את אלכס, אב המשפחה, מבית המשפחה לדירה ששכרה, בניגוד לרצון ההורים, שהעדיפו להישאר יחד ולסעוד זה את זו בזקנתם.

הבן נותר להתגורר עם לינה בבית המשפחה וכל אחד מהילדים נכנס כשותף בחשבון הבנק של ההורה עמו התגורר והחזיק בצוואה המעדיפה אותו בחלוקת הירושה.

כך כפו הילדים על הוריהם – חלשים וחולים מכדי להתנגד - לחיות בנפרד במשך מספר שנים, בניגוד מוחלט לרצונם. עורך דינו של אלכס סיפר לנו כי האיש הזקן, שעבר בחייו גיהנום, ישב במשרדו דומע ואמר שכל רצונו הוא לחזור הביתה, אל רעייתו האהובה.

בשנת 2014, לאחר התערבות בית המשפט לענייני משפחה, מונה המרכז הישראלי לאפוטרופסות כדי להגן על זכויותיה, רצונה ורכושה של לינה ואלכס סופסוף חזר לביתו. לצערנו, שבועות בודדים לאחר האיחוד המרגש בין בני הזוג הקשישים, שוב לקחה הבת את אביה מביתם המשותף והוא נפטר בדירה ששכרה לו, פחות משישה חודשים לאחר מכן, רחוק מאשתו.

בניסיון למצות את זכויותיה של לינה, הגיש צוות המרכז תביעה לגמלת שארים עבורה, אך המוסד לביטוח לאומי דחה את התביעה בטענה כי בני הזוג לא התגוררו יחד בסמוך למועד הפטירה ולכן לינה לא מוכרת כאלמנת הנפטר ולא זכאית לגמלה.

צוות המרכז לא ויתר והגיש לביטוח הלאומי מסמכים ופרוטוקולים המעידים על כך שההפרדה בין בני הזוג נעשתה על ידי ילדיהם בניגוד לרצונם. לאחר שהביטוח הלאומי עמד בסירובו, הגישו אנשי המרכז תביעה בבית הדין לעבודה נגד הביטוח הלאומי ולאחר דיונים ממושכים – קיבל בית הדין את עמדת המרכז הישראלי לאפוטרופסות וקבע כי מדובר במקרה אנושי חריג וכי הפירוד אכן נעשה בכפייה. לפיכך קבע בית המשפט כי לינה זכאית לגמלת שארים ותקבל את הגמלה רטרואקטיבית מיום פטירתו של אלכס בעלה.

כך, בזכות אנשי המרכז שנלחמו עבורה, קיבלה לינה החזר רטרואקטיבי של עשרות אלפי שקלים וזכתה לגמלה חודשית קבועה לשארית חייה.

למרות כל התלאות שחוותה, לינה היא אישה נעימה וחייכנית, המברכת את מבקריה במאור פנים באידיש ובעברית.

אנו שמחים על שהצלחנו במאבק על זכויותיה של לינה, שהצדק היה סופסוף לצידה, לאחר כל הקשיים שעברה בחייה, ועושים הכל כדי להבטיח לה כבוד בזקנתה.

 

המרכז הישראלי לאפוטרופסות מטפל בכ-300 קשישים ניצולי שואה בכל הארץ. לכל אחד מהם סיפור קשה, מעורר השראה ומדהים משלו. אנשי המרכז דואגים לכל צרכיהם של הניצולים הללו ומוודאים שיוכלו לחיות בכבוד וברווחה עד סוף ימיהם.